Psa'him
Daf 58b
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּרֶגֶל רְדוּפִין שָׁנוּ. אֵי זֶהוּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. זֶה רֶגֶל רִאשׁוֹן שֶׁאָבִיהָ רוֹדְפָהּ 58b לְבֵית בַּעֲלָהּ. לֹא הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן. רֶגֶל הַשֵּׁינִי מָהוּ שֶׁיֵּיעָשֶׂה רֶגֶל רְדוּפִין. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אַלְמָנָה מָהוּ שֶׁיְּהֵא לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הָֽלְכָה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. לְעוֹלָם יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אוֹ הָדָא אָֽמְרָה. אַלְמָנָה מָהוּ יֵשׁ לָהּ רֶגֶל רְדוּפִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים וְאֵין לָהּ בַּעַל. וּסְתָם הָאִשָּׁה מַמְחָה לוֹמַר. אֶצֶל בָּנַיי אֲנִי רוֹצָה.
Traduction
Quant à ce que la Mishna dit que la femme comprise dans deux groupes, en connaissance de cause, mangera chez son mari seul, il s’agit, selon R. Yohanan, du jour de fête où son père l’engage à rester avec son mari. -Quel est le jour nommé ainsi (285)Jér., (Ketubot 7, 4) ( 31b).? -C’est, répond R. Yossa b. R. Aboun, le premier jour de fête où, après la femme est allée chez son père celui-ci l’engage à rejoindre son mari. Si cette mesure a été suivie pour la première fête, quelle sera la règle pour la seconde fête? Sera-t-elle libre d’aller où il lui plaît? Elle sera toujours tenue de rejoindre le mari. Quelle sera la règle pour une veuve, comprise à la fois dans la famille de son mari et dans celle de son père? On peut le savoir d’après l’enseignement suivant (à la fin): ''Si au premier jour de fête elle est allée chez son père pour prendre le repas avec lui, et qu’elle a rejoint son mari, elle pourra une autre fois aller où il lui plaît; aussi longtemps que cette démarche n’a pas été faite, elle sera chaque fois soumise au devoir de rejoindre le mari''. Or, il est seulement question ici d’une veuve; au cas où elle habite toujours la maison du défunt mari, elle devra continuer à manger là. Ceci ne prouve rien, dit R. Yossé b. R. Aboun; au cas où elle a des enfants et son mari est mort, la femme n’ayant rien sera dans la présomption de vouloir rester chez elle.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' יוחנן ברגל רדופין שנו. השתא הדר למילתא קמייתא דלעיל דמוקמינן להמתני' דבממחין איירי ולא תיקשי א''כ מאי קמ''ל פשיטא דתאכל משל בעלה כדאמר ר' יוחנן בכתובות ברגל רדופין שנו ה''נ במתני' כן וכדמפרש ר' יוסי בר' בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה וכלומר הואיל וברגל הראשון אחר הנשואין היא רדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה שבבית בעלה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה והלכך אי לאו הא דקתני דתאכל משל בעלה ה''א דבכהאי גוונא תאכל משל אביה משום דברגל הראשון ניחא לה שתעמוד אצל אביה וקמשמע לן דאע''פ כן מכיון שהיא צריכה לחזור לבית בעלה תאכל משל בעלה. והך דר' יוחנן בכתובות פ' המדיר בהלכה ד' איתמר ועל המתניתין המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' ובנוסחא דהאי תלמודא רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ועלה קאמר נמי ר' יוחנן שם ברגל רדופין שנו א''נ דהאי דר' יוחנן אסיפא דמתני' קאי הלכה רגל הראשון וכו' ומפרש לה דברגל רדופין שנו ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה והא דאקשינן לעיל ארישא אי בממחין מיירי מאי קמ''ל לא חש הש''ס לתרץ דבאמת לגופה לא איצטריך אלא אגב דקתני בסיפא דברגל הראשון וברדופה לבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה קתני רישא דבשאינה רדופה לעולם תאכל משל בעלה ועיקר. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:
לא הלכה רגל הראשון. לבית אביה רגל השני שהלכה מהו שיעשה רגל רדופין לדינא דמתני' ויש לפרש נמי לדינא דמתני' דכתובות ופשיט לה שלעולם יש לה רגל רדופין בפעם הראשון שהיא הולכת אחר הנשואין לבית אביה:
אלמנה מהו שיש לה רגל רדופין. כגון ששחט עליה בעלה ומת אח''כ ושחט עליה אביה והוא רגל הראשון אחר נשואיה אם יש לה דין רגל רדופין לענין שתאכל במקום שהיא רוצה או דילמא דנימא דכיון שמת בעלה מסתמא אין דעתה אלא בשל אביה:
נשמעינה מן הדא. דקתני הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ומדקתני לעשות בבית אביה ולא סגי ליה למיתני רגל הראשון שחט עליה אביה וכו' אלא לאו הא קמ''ל דלעולם כשהיא הולכת לעשות בבית אביה ואפי' נתאלמנה אחר ששחט עליה בעלה יש לה דין רגל רדופין ותאכל במקום שהיא רוצה:
או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס דמהכא לא תפשיט דאיכא למימר דאז להכי קתני לעשות בבית אביה לאשמועי' שלעולם יש לה רגל רדופין דלאו דוקא רגל הראשון שאחר הנשואין אלא כל זמן שהיא רדופה לבית אביה אם הוא ברגל הראשון שהלכה אצלו תאכל במקום שהיא רוצה דהכל בשהלכה לעשו' בבית אביה תליא מילתא או הדא אמרה וכו' א''נ להשמיענו שאף אלמנה יש לה רגל רדופין ולהכי הוא דקתני לעשות בבית אביה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תפשוט מידי:
אמר ר' יוסי בר' בון תיפתר וכו'. כלומר דבלאו הכי לא תפשוט מידי לאלמנה דעלמא דאיכא למימר דתיפתר דהכא מיירי שיש לה בנים אלא דבעל אין לה שמת לאחר ששחט עליה ומש''ה תאכל במקום שהיא רוצה דסתם אשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. אלא דמכיון שעכשיו הלכה לעשו' בבית אביה אפשר שדעתה היתה מתחלה על של אביה ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה ולעולם אימא לך באלמנה דעלמא שאין לה בנים אע''פ ששחט עליה בעלה קודם שמת. מכיון שהיא עכשיו בבית אביה תאכל משל אביה:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. וְדוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. פִּיסְחְן שֶׁלְנָשִׁים וְשֶׁלְעֲבָדִים רְשׁוּת. כָּל שֶׁכֵּן דּוֹחִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מַצָּתָן מָה הִיא. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. חוֹבָה. רִבִּי זְעוּרָא אָמַר. רְשׁוּת. רִבִּי הִילָא אָמַר. דִּבְרֵי הַכֹּל. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין וּמַתְנִיתָה מְסַייעְא לְדֵין. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי זְעִירָא. חֲזֶרֶת מַצָּה וּפֶסַח לַיְלָה הָרִאשׁוֹן חוֹבָה. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת. מַתְנִיתָה מְסַייעְא לְרִבִּי הִילָא. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עוֹנִי. אֶת שֶׁהוּא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הוּא בְקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְנָשִׁים הוֹאִיל וְהֵן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ הֲרֵי הֵן בְּקוּם אֲכוֹל מַצָּה. וְהָא תַנִּינָן. כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא הָאֲנָשִׁים חַייָבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר רִבִּי מָנָא. חוֹמֶר הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא בָאָה מִכֹּחְ בְּלֹא מַעֲשֶׂה.
Traduction
R. Eléazar dit (286)Jér., (Qidushin 1, 7) ( 61c).: le devoir de l’agneau pascal pour les femmes est obligatoire, et pour l’accomplir, on enfreint au besoin la solennité shabatique. R. Jacob b. Aha ajoute au nom de R. Eléazar: pour les esclaves, c’est un acte facultatif, et par conséquent, il ne prédomine pas l’observance du repos shabatique. Quelle est (pour eux) la règle des azymes? Selon R. Eléazar, c’est une consommation obligatoire pour eux; selon R. Zeira, c’est un point en discussion (et celui qui déclare l’agneau pascal obligatoire impose aussi l’obligation de l’azyme); selon R. Ila, c’est obligatoire d’après tous (même si la consommation de l’agneau est facultative). Il y a un enseignement en faveur de chacune des opinions. En faveur de l’avis de R. Zeira, on peut invoquer qu’il est dit: la première nuit, on est tenu de manger de l’amer, de l’azyme et de l’agneau pascal; les autres jours, c’est facultatif. Un autre enseignement confirme l’avis de R. Ila, en disant: du verset ''tu ne mangeras pas de pain levé auprès de lui; pendant sept jours tu mangeras des azymes, du pain de misère'' (Dt 16, 3) on conclut que tous ceux qui sont soumis à la défense de ne pas manger de pain levé sont aussi bien soumis au précepte affirmatif de manger l’azyme; et comme les femmes subissent la défense de ne pas manger de pain levé, elles sont également tenues de manger l’azyme. -Mais n’est-il pas enseigné que tout précepte affirmatif dépendant d’une époque fixe (comme l’azyme est obligatoire le premier soir) est seulement imposé aux hommes, non aux femmes? -Pour l’azyme, répond R. Mena, il y a cette gravité de plus, parce que l’affirmation (de le manger) vient à la suite de la défense (de ne pas manger de l’opposé; voilà pourquoi les femmes suivent, en ce cas, la même loi) – (287)Suit un passage reproduit du (Halla 4, 12) (traduit t. 3, p. 312)..
Pnei Moshe non traduit
אמר ר''א פסחן של נשים. בפסח ראשון רשות הוא ואעפ''כ דוחין עליו את השבת וגרסינן סוגיא זו בפ''ק דקידושין בהלכה ז' ומקצתו לעיל סוף מס' חלה:
פסחן של נשים ושל עבדים רשות כל שכן דוחין עליו את השבת בלשון תמיה מיתפרשא דאי אמרת רשות וכי כ''ש הוא שדוחין השבת אדרבה אם רשות הוא בדין שלא ידחו את השבת כן פירשתי בקידושין ויש לפרש דבניחותא קאמר ואעבדים קאי דאע''ג דדין נשים ועבדים שוה במ''ע שהז''ג מ''מ הואיל דעבדים אתו לידי חיובא כשרבו משחררו וא''כ כ''ש הוא משל נשים לעניין דחיית שבת:
מצתן מה היא. אם הוקשה מצה לפסח או לא:
ר' לעזר אמר חובה. ובקידושין שם גריס א''ל חובה ר' זעירא אמר מחלוקת ר' הילא אמר דברי הכל וגי' זו עיקרית היא דר''ז מוקי לה במחלוקת דתנאי דלקמן דלמ''ד פסח חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות מצתן נמי רשית ור' הילא אמר במצה דברי הכל מודים שהיא חובה להן:
מתניתא מסייעא לדין וכו'. איכא חדא ברייתא דמסייע לר' זעירא דקתני חזרת ומצה ופסח בלילה הראשון חובה ומהיכא נפקא לן דלילה הראשון חלוק משאר כל הימים מדכתיב גבי פסח על מצית ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה וא''כ למ''ד פסחן חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות דקרא בגברי מישתעי מצתן נמי רשות:
מתניתא מסייעא לר' הילא. במצתן לד''ה חובה כדדריש בהאי ברייתא מהיקשא לא תאכל עליו חמץ וכו' את שהוא בבל תאכל חמץ וכו':
והא תנינן. שם כל מצית עשה שהזמן גרמא וכו'. ואמאי נילף ממצה דאמרת לד''ה חייבין:
אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר היא מצות עשה שבאה מכח לא תעשה דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:
Psa'him
Daf 59a
וְאַתְיָא כְמַאן דְּאָמַר. פִּסְחָן שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. 59a תַּנֵּי. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח הָרִאשׁוֹן לְעַצְמָהּ וְהַשֵּׁינִי טְפֵילָה לָאַחֵרִים. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁינִי לְעַצְמָהּ אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָרִאשׁוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח הָרִאשׁוֹן טְפֵילָה לָאַחֵרִים וְאֵינָהּ עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁינִי. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית אָבוֹת. אִם רָצוּ לַבַּיִת. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית אָבוֹת. כָּל שֶׁכֵּן לַבַּיִת. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן. אִישׁ. לֹא אִשָּׁה. מַה מְקַייְמִין רַבָּנִן אִישׁ. פְּרָט לְקָטָן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר. פְּסָחִים שֶׁלְנָשִׁים רְשׁוּת. שַׂנְייָא הִיא שֶׁהַדָּבָר מְסוּייָם. שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות. אמתני' דסוף מסכת חלה קאי. והאי סוגיא כתובה שם ואגב דלעיל נקט נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתי לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירהו שלא יקבע הדבר חובה ועלה קאמר התם ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות כלומר בראשון היא רשות והלכך בפסח שני החזירוהו דלהאי מ''ד נשים בפסח שני אין עושין כלל כדלקמן:
תני. כלומר דתנינן בתוספתא פרק שמיני דפליגי תנאי בהא:
לעצמה. אפי' לעצמה דקסבר בראשון חובה ובשני עושה היא טפלה לאחרים אם יש אחרים שעושין. אבל לעצמה לא דנשים בשני רשות:
פסח שני לעצמה. דקסבר אף בשני נשים חובה:
האשה עושה פסח ראשון טפילה וכו'. דקסבר נשים בראשון רשות ובשני אין עושין כל עיקר:
איש שה לבית אבות. כתיב ודריש הכי שה לבית או לאבות אם רצו לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה היא בפני עצמה:
כ''ש לבית. ולבית למה לי לכתוב לאבות אלא כי אתא קרא לפסח שני הוא דאתא וכלומר שלעולם אף בשני שה לבית:
איש. כתיב לא אשה ובפסח ראשון אתרבו לטפלה מבמכסת נפשות. ושמעינן מיהת מהאי ברייתא דלמ''ד נשים בראשון רשות אין עושין פסח שני כל עיקר ומתני' דחלה כהאי מ''ד אתיא ולפיכך החזירוהו דאלו למ''ד בראשון חובה וס''ל דבשני עושה טפלה לאחרים אמאי החזירוהו הא טפילה מיהת הוו:
אמר ר' יונה אפי' כמ''ד חובה וכו'. כצ''ל וכך היא בחלה ובקידושין שאפי' כמ''ד בראשון חובה ובשני רשות נמי שפיר אתיא:
דשאני היא וכו'. כלומר שהרי הדבר מסויים שם וטעמו בצדו כדקתני בהדיא התם שלא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני כסבור יהא שחובה הן בשני ויקבע הדבר חובה:
יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אֶפִּיטְרוֹפִּין יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. מַתְנִיתָא בְיָתוֹם קָטָן. אֲבָל בְּיָתוֹם גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת. דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָה. הַנִּמְנֶה עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאַחַת אוֹכֵל מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.
Traduction
Si un orphelin a été compris dans le groupe de chacun de ses tuteurs, dit la Mishna, il pourra manger où il veut''. La Mishna ne parle que d’un petit orphelin (sans dicernement); mais dès qu’il est grand (et qu’il a conscience), il est considéré comme s’étant fait admettre en même temps dans deux groupes différents. Or, en ce cas, dit R. Hiya (288)Tossefta à ce, ch. 7., on est tenu de manger de celui des deux agneaux qui a été égorgé le premier (l’assentiment est définitif dès le premier). En effet, dit R. Yossé, cet avis de R. Hiya est confirmé par la Mishna suivante (§ 2), disant: ''Si quelqu’un commande à son serviteur de lui égorger pour la Pâques un chevreau et un agneau, il devra manger le premier seul.
Pnei Moshe non traduit
יתום וכו'. מתניתא ביתום קטן דווקא שאין לו דעת להימנות ויאכל במקום שהוא רוצה אבל ביתום גדול שיש לו דעת נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת שאפשר שדעתו על שניהן ואינו אוכל אלא מהנשחט ראשון דתני ר' חייה וכו' בתוספתא פ''ז:
מתניתא. דלקמן אמרה כן בדר' חייה דקתני האומר לעבדו וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון:
עֶבֶד שֶׁלְשְׁנֵי שׁוּתָפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלְשְׁנֵיהֶם. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אֵין רְשׁוּת לְרַבּוֹ לוֹמַר לוֹ. אֵיפְשַׁר שֶׁתִּמְנֶה עַל הַפֶּסַח. אֲבָל אוֹמְרִים הוּא לוֹ. אֵיפְשִׁי שֶׁתִּמְנֶה עַל זֶה אֶלָּא עַל זֶה. פְּעָמִים שֶׁהוּא נִמְנֶה עַל שְׁלֹשָׁה פְסָחִים כְּאַחַת. הֵיךְ עֲבִידָא. עֶבֶד שֶׁלְשְׁנֵי שׁוּתָפִין צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל הַפֶּסַח. שִׁיחְרֵר אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ. צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל פֶּסַח אַחֵר. שִׁיחְרְרוּ שְׁנֵיהֶן. צָרִיךְ לְהִימָּנוֹת עַל פֶּסַח אַחֵר. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָעֵי. עֶבֶד מָהוּ שֶׁיֹּאכַל מִשְּׁלָשְׁתָּן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אִם אוֹמֵר אַתְּ. עֶבֶד לֹא יֹאכַל מִשְּׁלָשְׁתָּן. מֵעַתָּה לֹא יִימָנֶה עַל הַפֶּסַח. שֶׁמָּא יִימָלֵךְ רַבּוֹ וִישַׁחְרְרוֹ וְנִמְצָא הֶקְדֵּשׁ פָּסוּל מְעוּרָב בָּעֲבוֹדָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר רִבִּי זְעוּרָא בָעֵי. הָרַב מָהוּ שֶׁיֵּצֵא בְהֶקְדֵּשׁ הָעֶבֶד. וְלָאו מַתְנִיתָא הִיא. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ. צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח. מַתְנִיתָא מִדַּעַת רַבּוֹ. מַה צְרִיעָה לֵיהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ.
Traduction
''L’esclave des deux associés, est-il dit ensuite, ne pourra manger chez aucun des deux''. R. Yossé l’explique ainsi: il n’est pas permis à un maître d’interdire tout à fait au serviteur sa participation à l’agneau pascal (puisqu’il y est tenu), mais il peut lui dire ne pas vouloir le compter pour tel agneau, et seulement pour tel autre. Il arrivera parfois qu’un esclave sera compté pour trois agneaux à la fois; c’est au cas suivant: comme esclave de deux associés, il devra figurer à part dans le nombre de gens réuni pour un agneau acheté à frais communs; si l’un des deux l’affranchit pour sa part, l’esclave devra faire partie d’un agneau dont il paie à moitié sa part, et l’autre moitié est payée par le second maître; lorsqu’enfin il se trouve entièrement affranchi par les deux associés, il devra se faire admettre dans un troisième groupe, où il paie sa part entière. -En ce cas, demanda Samuel b. Aba, est-ce que ledit esclave peut manger de n’importe lequel des trois qu’il voudra choisir? -Certes, il le peut, dit R. Yossé; sans quoi, s’il ne pouvait pas choisir celui des trois qu’il veut, il ne pourrait pas être englobé dans le groupe pascal, de crainte que son maître après réflexion, l’affranchisse, et il se trouverait qu’une partie de la consécration devenue impropre (par le changement de destination) serait mêlée au vrai sacrifice (ce qui ne saurait avoir lieu). R. Jacob b. Aha, au nom de R. Zeira, demanda si un maître est dispensé de son devoir par la consécration qu’un esclave a faite pour lui? Cela va sans dire, fut-il répliqué, puisque la Mishna dit (§ 2): celui qui prescrit à son esclave d’aller égorger pour l’agneau pascal, etc. Toutefois, il est question là d’un acte accompli avec l’assentiment du maître; mais la demande porte sur le cas où l’égorgement a eu lieu sans le maître le sache (289)Point non résolu..
Pnei Moshe non traduit
עבד של שני שותפין וכו' ר' יוסי אומר אין רשות לרבו וכו'. בעבד דעלמא קאמר שאין רשות לרבו לומר לעבדו אי איפשי שתימנה על הפסח שלי או שלא להימנות כלל על הפסח לפי שהעבד חייב בפסח כמו האשה אבל אומר לו אי איפשי שתימנה על זה אלא על זה ולפיכך עבד של שני שותפין שכל אחד ואחד אומר לו אי איפשי שתימנה אלא על זה שלי לא יאכל משל שניהן:
פעמים. מצינו שהעבד נמנה על שלשה פסחים כאחת כלומר בחג הפסח אחד כדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהוא עבד של שני שותפים והמנה אותו כל אחד ואחד על פסחו והדין הוא שלא יאכל משל שניהן אם כן צריך הוא להימנות על פסח של אחר או שיתרצו שניהן לאחד מהן שיהא נמנה על פסח שלו ואם אחר כך שיחררו אחד מהן חלקו והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואינו יכול לאכול משל רבו צריך הוא להימנות על פסח אחר ואם שיחררו שניהן אח''כ אינו יכול לאכול מזה האחר שנמנה עליו כשהיה חציו עבד ועכשיו הוא ישראל גמור צריך הוא עוד להימנות על פסח אחר:
שמואל בר אבא. מיבעיא ליה בכה''ג מהו שיאכל משלשתן וכלומר מאחד משלשתן אמר לו ר' יוסי מאי תיבעי לך אם אתה אומר שלא יאכל העבד מכל שלשתן ומשום דמספקא לך דאיפשר שזה הנמנה על שני פסחים ואין ידוע איזה מהן נשחט ראשון מעתה לא ימנה העבד על הפסח כלל דשמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה שהוא מצד שעתה הקדש פסול לקהל שהיה עבד ועכשיו הוא בעבודה של כל ישראל שראוין להביא קרבנותיהם וה''ז מעורב ותאמר בו שג''כ לא יאכל מהפסח שהמנוהו עליו בתמיה אלא ע''כ דלא חיישינן לכך ובגוונא דלעיל יאכל הוא מפסח האחרון שנמנה עליו:
הרב מהו שיצא בהקדש העבד. שהקדיש והפריש בשבילו:
ולאו מתניתא היא. לקמן האומר לעבדו וכו' ומאי תיבעי ליה:
מתניתא מדעת רבו. דהאומר לעבדו קתני ומה צריכה ליה לר' זעירא שלא מדעת רבו ומעצמו הפריש בשביל רבו אם יוצא הוא בהקדשו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source